רפלקציה
התחלתי את פרויקט הגמר שלי בהתלהבות מהנושא, אך בחוסר ידע וכישורים ליישם אותו, אותם הצלחתי לרכוש בתהליך העבודה.
התחלתי לצלם את סבא, שהפרויקט בהשראתו, אך מהצילומים גיליתי כמה דלים היו הכישורים הטכניים שלי, אלו הם הדבר שהתקשיתי בו הכי הרבה מתחילת השנה, ושלקח לי הרבה נסיון וטעייה כדי לשלוט בו.
אך בעיה נוספת היתה: אני לא מכירה אמנים רבים מהסוג שחיפשתי, לכן ניגשתי לאינטרנט. חיפשתי באתרי אמנים, ברשתות חברתיות, שאלתי אנשים, ולבסוף הצלחתי למצוא את המצולם הראשון שלי- ערן מעין הוד.
בהתחלה נורא חששתי לבוא למקום של אדם זר, לצלם אותו ולשבת איתו, לפלוש כך לאזור הנוחות שלו…
כשהגעתי לערן, לקח לי קצת זמן להרגיש בנוח, אבל בסוף הצלחתי והייתי באותו זמן שצילמתי מרוצה מהצילומים.
אך לאחר מכן הגיעה עוד אכזבה, גם היא קשורה לבעיה שלי עם הצד הטכני. עדיין לא שלטתי מספיק במצלמה, והתמונות יצאו מגורענות מאוד עם פרמטרים לא הגיוניים.
אחר כך, המשכתי לחפש אנשים, ומצאתי את גנאדי.
באתי יותר עם ביטחון הפעם, ידעתי מה אני רוצה, והייתי מאוד מרוצה מהתוצאות, הצלחתי לשלוט בצד הטכני הפעם וזה היה ציון דרך מבחינתי, ולשמחתי גם התחבבתי על גנאדי, שנתן לי במתנה תליון זכוכית שהכין.
יצאתי עם הרבה ביטחון מהצילומים האלו, ועם רצון להמשיך.
נחקק בראשי גם ציטוט מגנאדי- ״יש אנשים שספורט מביא להם את האנדרנלין, יש אנשים שדברים אחרים, בשבילי זה זה. כשאני עומד לסיים עבודה הידיים שלי רועדות מרוב אנדרנלין, זה מה שאני אוהב לעשות״.
כשהוא אמר את זה, רק הבנתי שהגעתי לאנשים הנכונים, שמה שאני רוצה להעביר זה מה שהמצולמים מרגישים, הרי זה צילום תיעודי בהחלט.
עד כה, לא היה לי ביטחון לבקש דברים מהמצולמים גם אם הייתי צריכה שהם יזיזו את המנורה או משהו ברקע,
אך כשהגעתי לרונית הצלחתי לרכוש גם את הכישורים האלה.
היא ישר שאלה אותי בעצמה אם אני רוצה שהיא תזיז משהו ואם לשנות משהו, לא התביישתי, ואמרתי לה לאן אני רוצה להזיז את שולחן העבודה בשביל תאורה טובה, ואיפה אני רוצה שיהיו הכדים ברקע, כך הצילומים שלי יצאו בדיוק כמו שרציתי אם אף לא יותר, והייתי מאוד מרוצה.
בשלב הזה, לא ידעתי עוד את מי לצלם, הייתי צריכה להתמודד עם דחיות רבות או סטנדרטים לא הגיוניים.
ואז נזכרתי במורה שלי מהעבר לציור, גיל, שהיתה כל כך משמעותית בחיי.
אזרתי ביטחון לכתוב לה לאחר בערך ארבע או שלוש שנים שלא דיברתי איתה. המפגש איתה היתה מדהים, ואני כל כך שמחה שבזכות הפרויקט הזה יצא לי לחדש איתה קשר, היא אישה מדהימה ואני כל כך שמחה על ההזדמנות שהיתה לי.
לאחר הביטחון שרכשתי בצילומים הקודמים, ביקשתי ממנה לפתוח חלונות, להזיז את הכן, ולעשות מה שאפשר כדי שהצילומים יצאו יפים, ובהחלט הייתי מרוצה ויצאתי עם הרגשה נהדרת מהמפגש איתה.
לסיום הצילומים, צילמתי את מי שהתחלתי איתו, רק לאחר כמה חודשים של עוד נסיון. הפעם, הצילומים יצאו הכי טובים שיכלתי לרצות. למדתי מהצילומים הקודמים, הבאתי תאורה מפאת חוסר האור בסטודיו, הבאתי את אחותי שתחזיק את הרפלקטור מכיוון שבצילומים הקודמים לא הצלחתי להחזיק בעצמי, וידעתי בדיוק איזה פריימים אני רוצה לצלם.
אני גאה בתוצר אך גם בדרך שעברתי, בכלים שרכשתי ובביטחון מבחינת לומר מה אני רוצה, לפגוש אנשים, לדעת ליצור קשר לבד ולעשות דברים בעצמאות, אני מרגישה שעכשיו אני צלמת הרבה יותר מקצועית, יודעת את המטרות שלי ויותר בטוחה איך להשיג אותן.