​

השנה אני מרגישה שהשפה הצילומית שלי מאוד התפתחה. הידע שלי על צילום, הטעם שלי ההיכרות שלי עם צלמים . אחרי שחשבתי על נושא לפרויקט, מה שהיה לי בראש היה שונה לגמרי מהתוצר שלי, בו אני גאה והוא בדיוק ברמה שרציתי שהעבודה שלי תיראה. אני מרגישה שאני לא בחרתי נושא שברור לגמרי בהתחלה. בהתחלה קראתי לו "חלומות", אבל זה לא היה בדיוק זה. מה שאני הכי גאה בו בפרויקט זה שהצלחתי להעביר את איך אני מרגישה. אני תמיד ראיתי כל דבר בכמה דרכים שונות. למשל, אני מתרגמת בראש שלי מוזיקה לצורה ויזואלית ולהפך, וגם בפרויקט הזה, הצלחתי להעביר את איך שאני מרגישה בצורה ויזואלית, אישית ואומנותית. אין כותרת לכל תמונה איזה רגש היא, כי זאת תחושה, כשאני רואה את התמונות אני מזדהה. העיסוק השנה בז'אנר הסוריאליסטי עזר לי להבין כמה אני מתחברת לעולם הדמיון גם בתחומים אחרים, למשל לז'אנרים אחרים בתיאטרון, תחום עיסוק נוסף שלי. 

לא אשקר, היה לי קשה להתרכז לגמרי בפרויקט השנה ולסדר לעצמי בראש את מה שאני רוצה, משום שהשנה הזאת היתה כנראה השנה הכי עמוסה שלי מבחינה לימודית, במיוחד כשזה מגיע לשאיפה שלי לשלמות, למשל כשויתרתי על סטים שצילמתי כי הם לא היו מספיק טובים בשבילי. אך לבסוף הצלחתי לממש את הויז'ן שלי, ולא ויתרתי על שום רעיון, גם אם זה היה מאתגר מאוד למצוא את הלוקיישן שאני מחפשת. 

קושי נוסף שנרתעתי ממנו מאוד, הוא העבודה בסטודיו. עבודה טכנית טכנולוגית היא תחום שאני מתקשה בו מאוד ובנוסף נתקעתי בקושי רעיוני של צילומים לסטודיו, שהם חובה. חשבתי שלצלם על רקע שחור או לבן יהיה משעמם, ואני לא רציתי שהדמויות יחזיקו אביזרים ולעצב תפאורה מקסימליסטית, משום שזה לא התאים לפרויקט שלי. אך לאחר צילומי הסטודיו הראשונים שלי, עם הסדין הלבן, בהם עזרה לי חברתי גילי, שגם תלמידת צילום במגמה, עם החלק הטכני, צברתי ביטחון לצלם גם את שלושת הפריימים הבאים בסטודיו. הבנתי שהעניין בתמונות הוא הפשטות, הדמות במרכז. למשל באחת התמונות בסדרה, של חברתי אנה מרוחה בבוץ, האביזר העיקרי הוא לא הבוץ, אלא אנה. מבחינת צילומי חוץ, היו לי שפע של רעיונות, שצילמתי רק חלק מהם ואת השאר אשמח לצלם בהמשך דרכי.

הדבר העיקרי שלמדתי מהעשייה הוא הקשבה לאינטואיציה שלי, שמירה על ראש פתוח, והתמדה.

 

התמונה שאני חושבת שמייצגת בצורה הטובה ביותר את הפרויקט שלי היא התמונה בה צילמתי את אחותי רצה ורוקדת על שפת הים. התמונה הזאת מראה מבחינתי יציאה מהמציאות בכמה דרכים. ראשית, הקומפוזיציה מחולקת לשלישים, של שליש בצבע אחר, ועם טקסטורה אחרת- מים, חול ופרחים. בכוונה לא הראיתי את השמיים משום שהרקע נראה ככה יותר שטוח,  מה שגורם לו להיראות יותר כמו מקום לא אמיתי, סוריאליסטי. אך למרות זאת, זה לא מפחיד. למרות שהדמות כולה לבד בתוך החלל המוזר והיפה הזה, היא אבודה שם, אבל משוחררת.

​