צילומי מחווה לפרנצ'סקה וודמן
תמונת המחווה הראשונה היא התמונה שראיתי כשבחרתי שפרנצ'סקה וודמן היא צלמת ההשראה שלי, עליה גם חקרתי בעבודת החקר. התחכום וההזייתיות בצילומיה של וודמן נמסקרנים אותי, וגורמים לי להתלהבות. הניגודיות בין המקום והבגדים הקודרים לשמחה בה היא קופצת, הקומפוזיציה של ,ההד רום ההפוך, ומריחה של הדמות תוך כדי חידוד ברור של הרקע, אלו אלמנטים שמבטאים את משמעות הסדרה שלי, ושגורמים לי לאהוב כל כך את יצירותיה של פרנצ'סקה.
בתמונת מחווה זו, החלטתי לצלם את עצמי, משום שפרנצ'סקה תמיד צילמה את עצמה. למרות שקשה לי מנטלית לצלם את עצמי, במיוחד בתנועה, ככה שאני לא יכולה להיות בתנוחה שמחמיאה לי, העובדה שפרנצ'סקה צילמה תמיד את עצמה היתה חושבה מדי מכדי לוותר עליה. החלטתי בתמונה לשמר את הקומפוזיציה, את הלבוש הקודר, את הקיר המתפורר ואת ההדגשה של כל פרק בקיר. כמו כן שימרתי את מנח השיער, ואת הקפיצה הטבעית, האמיתית והמהנה של פרנצ'סקה.
גם בתמונת המחווה השנייה החלטתי לצלם את עצמי, מאותה סיבה של התמונה הראשונה. בחרתי את התמונה הזו משום שהיא מייצגת בעיניי את אותן תחושות שמייצגת הסדרה שלי: בלבול, בידוד, ריקנות, ואפילו קצת שיגעון. בגדיה המאופקים ושמכסים את כל גופה של וודמן, שלרוב נותנים תדמית מאופקת וסבלנית, נוגדים את המצב בו היא נמצאת, של שיגעון ובלבול, היא יוצאת מהמציאות, ואפילו החלל בו היא נמצאת נראה כאילו היא הגיעה לשם בטעות. גם בתמונה הזו חוזר ההיבט המסקרן של ההקפאה מול הדמות המרוחה, הדמות במקרה הזה היא רק הגוף של וודמן מתחת לבגדים, משום כך רק הראש שלה זז בכזה מרץ. בעיניי זה משום שכמעט בכל התמונות של וודמן היא ערומה לחלוטין, ומרגישה ככה כל כך בנוח, ובתמונה יוצאת דופן זו, הבגדים כולאים אותה.
בתמונת המחווה שלי, החלטתי להשאיר את ההרגשה של הבלבול והשיגעון. השתדלתי לשמר גם את הקומפוזיציה, ושיראו כמה מרחב שאפשר, החלטתי לשמר גם את החלון בצד, השופך אור ויוצר טקסטורות. כמו כן, הצלחתי לשחזר כמעט את אותה התלבושת, ואת ההישענות קדימה מהסחרחורת של נענוע הראש.